דיני חוזים וחיובים

ערבים יחד ולחוד – חתונה קתולית?

ברוב המקרים אנחנו מתנים את הסכמתנו לחתום על כתב ערבות לחיובו של אחר, בקיומם של ערבים נוספים שיערבו לאותו חיוב.

המחשבה הפשוטה שעולה במוחנו, היא אשלייתית, לפיה כאשר יש ערב אחד נוסף לפחות, מלבדנו, שהינו בר פירעון ואולי אפילו עשיר, הוא ישלם במקומו של החייב את החוב, במידת הצורך, בזמן שאנו נשמור על פרופיל נמוך ונהיה עסוקים בפעולות חמקנות מהנושה.

האשליה ממשיכה, בעודנו סבורים כי לאחר שהערב הנוסף יפרע את חובו של החייב, אנו נפטרים מהנושה, נפטרים מהסיוט ומשיבים את שמחת החיים לחיינו.

דמיינו למשל סיטואציה, לפיה קרוב משפחה או חבר, מבקש מכם לחתום עבורו על ערבות לחיוביו בבנק. אתם תרגישו הרבה יותר נוח אם אותו קרוב יאשר בפניכם, כי הוא השיג מלבדכם, 2 ערבים נוספים לכם, שכבר ערבים לאותם חיובים בבנק.

באותה מידה, דמיינו שיש בבעלותכם חברה וכי אתם נדרשים לערוב לכל חיוביה בבנק. אתם בוודאי תתעקשו על כך, שיתר הבעלים, יערבו יחד אתכם לחיוביה של החברה לבנק.

בדרכים אלו ממש, אנו עורבים יחד ולחוד, עם ערבים נוספים, לחיוביהם של אחרים, כלפי נושים, כאשר הדוגמא הקלאסית ביותר לנושה – הוא הבנק.

חוק הערבות קובע, כי במצב של ריבוי ערבים (שניים או יותר שערבו לחיוב אחד), בין אם הם ערבו במאוחד ובין אם הם ערבו בנפרד, הם יהיו אחראיים יחד ולחוד כלפי הנושה. המשמעות של "יחד ולחוד" מטיבה עם הנושה בלבד. הנושה רשאי לגבות את גובה סכום החוב בלבד, מערב אחד או יותר והוא אינו מחויב ליצור איזון בין הערבים בתהליך הגבייה. זה יוצר מצב לא מאוזן כפי שאציג להלן:

כאשר החייב שלחיובו ערבו כאמור, אינו מסוגל לפרוע את חובותיו לנושה, לבנק למשל, על אף דרישות הבנק כי ישלם את חובו, הבנק יפנה לערבים, בדרישה לתשלום חובו של החייב. בנקודת הזמן הזו, מתחילה האשליה שדיברתי עליה קודם, בעוד הערב העשיר ממהר לפרוע את חובו של החייב לבנק והערב השני מוריד פרופיל וחומק מהתשלום.

על פניו, בשיטתיות הזו אנו מגיעים לתוצאה לא צודקת, לפיה הערב העשיר, שילם לבנק, סכום כלשהו, אולי אפילו במסגרת פשרה עם הבנק ואילו הערב החמקן, לא שילם ולא הוציא מכיסו פרוטה.

במרבית המקרים, הערב העשיר אינו יכול לקחת סיכונים. יש לו נכסים ורכוש והוא נדרש להגן עליהם. במידה והבנק יפתח נגדו בהליכי גבייה, הוא מסכן את רכושו ולפיכך, הוא ימהר לנהל מו"מ עם הבנק ולשלם.

בהנחה שגובה חובו של החייב לבנק הוא מיליון ש"ח, ידרוש הבנק מהערבים את תשלום גובה החוב במלואו. כאמור, סביר להניח כי הערב העשיר ימהר לשלם, אולם לכל הפחות יישא וייתן עם הבנק לצורך הפחתת הסכום אותו הוא נדרש לשלם.

דמיינו כי בפועל, הערב העשיר סוגר פשרה עם הבנק בסכום של 400,000 ש"ח ובכך פוטר את עצמו מחיובו למילוי ערבותו. הבנק שבע רצון והוא נכנע לקשייו לאתר את הערב החמקן. בפועל, במצב כזה, ערב אחד שילם לנושה והאחר חמק מתשלום, בעוד שניהם כאמור ערבו יחד ולחוד לקיום החיוב. הבנק כאמור נואש ומגיע לסוג של סיפוק ובפועל שולם על חשבון החוב סכום של 400,000 ש"ח בלבד.

הערב העשיר המבקש למצות את זכויותיו מאת הערב החמקן, לא ימצא פתרון משפטי בחוק הערבות.

מנגד, בחוק החוזים עוגנו היחסים בין חייבים במשותף לחיוב אחד. סעיף החוק הרלוונטי, קובע באלו המילים "חייב שנתן לנושה לקיום החיוב יותר מכפי חלקו בנטל החיוב, זכאי לחזור על החייב השני ולהיפרע ממנו לפי חלקיהם" (סעיף 56(ב) לחוק החוזים).

מקריאת הסעיף אנו מבינים שהמחוקק בחר להציג "אומדן" ו/או "תנאי" לזכותו של הערב העשיר לחזור ולהיפרע מהערב החמקן וכי עליו לכאורה להוכיח בבית המשפט כי "שילם יותר מכפי חלקו בנטל החיוב".

אתם בוודאי שואלים מתי מתחילה החופה בחתונה הקתולית הזו ואדגיש כי מקורה בדיני היושר וכללי הצדק הטבעי ומאוחר יותר בדיני עשיית עושר ולא במשפט.

לפני חקיקתו של חוק החוזים (1973), המקורות העבריים שציינתי קודם, יצרו לכאורה איזון מוחלט בין הבריות. בהתאם לדיני היושר וכללי הצדק הטבעי, על הערב החמקן להשיב לערב העשיר, מחצית ממה ששילם האחרון לבנק. זהו צדק אולטימטיבי שפחות מתאים לעידן ולכוונת המחוקק בניסוחו את סעיף 56 לחוק החוזים.

בחוק החוזים התכוון המחוקק ליצור שוויון מסוג אחר ובהתאם הרציונל היה אחר. הרי אם שניים התחייבו להשיב במידת הצורך 100ש"ח והם התחייבו בפני הנושה יחד ולחוד, כל אחד ראה עצמו מחזיר מחצית מהסכום – משמע, את החלק שמראש, הבין כי הוא חלקו בחיוב, כשיש שניים המתחייבים על השבת הסכום של 100ש"ח. לפיכך בחר המחוקק לראות בשני ערבים לסכום של מיליון ש"ח, ככאלו שהבינו, כי עליהם מוטלת האחריות להשיב חצי מיליון ש"ח. בשיטתיות הזו, "יותר מכפי חלקו בנטל החיוב" – הוא כל סכום שעולה על הסכום של חצי מיליון ש"ח.

כוונת המחוקק יושמה בשורה של פסקי דין, במסגרתם, בתי המשפט קבעו, כי משחייב אחד שילם סכום הנמוך מחלקו בנטל החיוב המקורי, (כמו הערב העשיר ששילם "רק" 400,000 ש"ח בעוד חלקו היחסי בנטל כשהחיוב הוא מיליון ש"ח, הוא חצי מיליון ש"ח), אין לאותו חייב זכות חזרה לאחר, שכן לא שילם "יותר מכפי חלקו בנטל החיוב". משמע, החוק היבש אינו מזכה את הערב העשיר בזכות חזרה לערב החמקן וכאמור, זכות זו תקום לו רק אם ישלם יותר מחצי מיליון ש"ח לבנק ורק ביחס לסכום ששילם ביתר מחלקו היחסי.

השינוי בפסיקה קרה בהדרגה. בתקופת זמן שנפרשה על פני שנים, היו יותר פסקי דין שבחרו בלשון סעיף 56 לחוק, מאשר כאלו שבמסגרתם נמצא מפלט לצורך עשיית איזון מוחלט ושוויוני בין הערבים.

המהפך, קורה במסגרת תיק שמנוהל במשרדי, שם הוגש ערעור בגלגול שלישי לבית המשפט העליון ושם, סברו כמעט כל השופטים המכובדים שישבו לדין במסגרת הערעורים, שנדרש איזון מוחלט בין הערבים, על כל המשתמע מכך ועל אף שאיזון כזה, קושר בין הערבים, שיכולים להיות שני אנשים או יותר שכלל לא מכירים זה את זה.

איזון מוחלט משמעו, כי כעת הערב העשיר זכאי להיפרע מהערב החמקן, בגובה מחצית הסכום ששילם (200,000 ש"ח), כך שכל אחד מהערבים יישא בנטל החיוב בחלקים שווים, בעוד נטל החיוב כולו הפך לאותם 400,000 ש"ח ששולמו על ידי הערב העשיר, לפני שהבנק התייאש והשביע את רצונו.

אתם ערבים יחד עם ערבים נוספים לאותו חיוב? מזל טוב, בעצם החתימה על כתב הערבות החופה החלה ובמידה והנושה יבקש להיפרע מכם, אז נשברת הכוס ואתם מתחילים את חיי הנישואין שלכם. חשוב לזכור כי כמו בכל נישואים, האחדות היא הדבר החשוב ביותר – תטיבו לעשות אם תתנהלו כגוף אחד מול הנושה ותסגרו איתו בפשרה את החוב יחד! לאחר מכן תוכלו להתגרש בכבוד בלי שהגירושין יעלו על סרטון בערכאות המשפטיות .